המשרד בתקשורת - הוצאת אזרחות שנייה - אזרחות רומנית בקלי קלות

מעת לעת מפרסמת התקשורת כתבות על התופעה ההולכת וגוברת של הוצאת אזרחות שנייה.

שיעור באזרחות שנייה

barkan-press-1 אזרחות שניה הפכה להיות מה שישראלים חיפשו מאז ומעולם: סמל סטטוס. אז גם אני רוצה. בשביל הילדים, כלומר ניסים תשמע, תהיה מלחמה.

אם יש דבר אחד בטוח בחיים הישראלים האלה, זו מלחמה. שוב מלחמה. עוד מלחמה. אם יש דבר נוסף בטוח, זה בחירות. שוב בחירות. עוד בחירות.

אם יש דבר שלישי בטוח, זה שהילד שלי ילך לצבא. אחר כך לאזרחות. באזרחות הוא יפגוש את מה שישראל הופכת להיות ברגעים אלה: מדינה כמו- ערבית נוספת, כולל משטר המתייחס לדמוקרטיה כאל צעצוע שאפשר לשחק בו כשמתחשק ולזרוק כשנמאס, כולל שלטון שאינו בדיוק מכיר באזרחיו, כולל כלכלה השייכת קומפלט למוטבי השלטון, כולל עוינות עקרונית מול יתר העולם, כולל קריאות לקדש את השבת, לקרוא 929 פרקי תנ"ך לפני השינה, לא להתנצל, והכי חשוב: חתול סגול מול כל השמאל, או כל חרוז מופרך אחר מול כל השמאל – המונה, נכון לספירה האחרונה, אף אחד שמסוגל לאיים באמת על הדרך למקום שאליו אנחנו הולכים – ומגיעים שוב ושוב – בחסות שלטון מתמשך של ימין הולך ומחשיך.

וואו, זה היה משפט ארוך. מתנצל. ככה זה כשלא אוהבים. מי יחיה בישראל של הילד שלי כשיהיה גדול? כל מי שהצליחו לגנוב לעצמם חתיכה הגונה מספיק מהמדינה שמעולם לא תוכננה ספציפית עבורם, וההוא שכרגע מאחל לי בפייסבוק איחולים שקשורים לאיברי רבייה של קרובות משפחתי מדרגה ראשונה. זו תהיה חברת מופת של שחיתות, בערות, הסתגרות, התקרבות, השתבללות, בריונות, פערים ושנאה. היא כבר כאן, בעצם, רק שהיא עדין מוסתרת חלקית על ידינו. אתם ואני. הישראלים הרגילים שמהם- בחסותם, בממונם, בשתיקתם, בחוסר האונים שלהם – נלקחת הארץ הטובה. אבל תמיד יש תקווה; התקווה שנאבד תקווה ונעשה את מה שאנחנו מדברים עליו שוב ושוב מבלי לעשות: נאיים ללכת מפה.

ולא סתם נאיים ללכת: ממש נלך. לשגרירות הרומנית. הפולנית. הבולגרית. נביא איתנו 8,000 שקל, ניתן לעורך הדין שמאז "צוק איתן" הוכפלו הכנסותיו מאנשים בדיוק כמונו – ישראלים שכבר לא ממהרים לענות בקול יציב "איזראל" כשנהג מונית בחו"ל שואל אותם מאיפה הם (אישית אני הולך על "תל אביב") – ואומרים לעצמם שלפחות בשביל הילדים מוכרחים להוציא אזרחות נוספת.

"לפחות בשביל הילדים". כי אנחנו כבר מבוגרים. אנחנו כבר פה. הסתדרנו איכשהו. אנחנו כבר נהיה כמו הפליטים היוגוסלבים ההם, שהסתכלו על העשן המיתמר מארצם בעיניים שראו כבר הכל, וידעו שהם תקועים על האדמה הזאת לרע ולרע.

אבל הילדים שלנו. לפחות שהילדים שלנו בבוא היום, לטפס על גג השגרירות האמריקאית, לצפות מלמעלה בהמון המשתולל, לנפנף למסוקי החילוץ ולהצליח להיאחז בחבל שימשוך אותם למעלה, ואז החוצה – הרחק מכאן. אזרחים חוקיים. מבקשי מקלט לגיטימיים.
כי פעם עוד האמנו שהכי חשוב לחסוך כסף כל חודש לילד, שיוכל לנסוע לאמריקה אחרי הצבא. עכשיו אנחנו יודעים ששטויות; אנחנו צריכים לתת לו אזרחות, שיוכל להישאר שם. אין לנו דירות לתת להם, ולא יהיו. בואו ניתן להם את המינימום ההכרחי: מפתח לחלקים השפויים יותר של העולם. שלט מואר וברור: "יציאה".
"הכי חשוב שהילדות יוכלו ללמוד שם בקולג', ואז להישאר שם", אומר לי חבר מיואש. "אני אצטרף אליהן בפנסיה. אני אלך לגור באיזה סנטה- משהו, בקהילה סגורה של יהודים עשירים. זו התוכנית שלי לפנסיה".

קל לו לדבר. הוא נשוי לאזרחית אמריקאית. אבל אני, מה איתי? חבר אחר שלי היה בשבוע שעבר אצל עורך דין, כן חשוב מאיזו עדה- כי לכל עדה יש עורך דין דובר השפה, הניירת, המהלכים והקומבינות שלה – במטרה להתניע את האזרחות הרומנית שלו, וחשוב יותר, של בתו התינוקת.
כי בואו לא ניתמם. אפילו נפתלי בנט – ההוא שלא מתנצל (ואין על מה! לא מתנצלים!) – מחזיק באזרחות אמריקאית שתאפשר לו, גם אם לעולם לא יודה בזה, לחלץ מפה את מחמלי נפשו ברגע שיכלו כל הקיצין. התחושה הזו – שלפיה כולנו יושבים לפתחו של הר געש שיתפרץ עוד בימי חיינו – משותפת להמוני ישראלים כיום. ופה ושם כבר מדברים איתכם על הרגע שבו חיזבאללה יתחילו להפסיק לשבת בשקט, עם מלאי טילים שלידו ייראה עימות מול חמאס כמו פעולה בצופים. כך שהמוני ישראלים ליד דלק החירום.

כי לא באנו לסיבוב החד-פעמי שלנו בעולם כדי להילחם מדי שנתיים ולבחור ממשלה מדי שנתיים אחרות. אלה לא החיים שלהם מישהו קיווה. ואם כבר יצא לנו ככה, בואו לפחות נדאג לחיים טובים יותר, הגיוניים יותר, מערביים יותר, עבור ילדינו. לפחות שהם יוכלו לבחור, לא מדי שנתיים אלא מדי פעם – או אולי פעם אחת בלבד – לחיות אחרת. אולי במקום אחר. אם ירצו. אם תרצו. אהובתי ואני איננו היחידים, אני מניח, שפותחים לא מעט בקרים מאז " צוק איתן" בתזכורת ההדדית " אז אתה מנסה לבדוק היום את נושא האזרחות?" וגם היום אנחנו לא עושים כלום בנדון. זה מסוג הדברים שנדחים ונדחים, כי החיים שעכשיו דחופים יותר מהחיים שאולי, וקודם תיקח את האוטו לטיפול שנדחה כבר חצי שנה כי חראם לנו על האלפיים שקל.

אבל עוד ועוד חברים סביבנו עושים את המהלך. חבר שלישי, שלא הייתי חושד בו – עם העבר הקרבי והביטחוניזם הנצחי הנצחי שלו – בישר באחד הימים שגם הוא נשבר ופותח בהליכים להוצאת אזרחות נוספת. זה היה חוק הלאום, שגרם לו להבין שכולנו ככה קרובים למצוא את עצמנו חיים במדינה לא דמוקטית בהגרה. עד כאן, הוא אמר. אני ומשפחתי לא נחיה במדינה כזו.

ואנחנו רחוקים מלהיות מיעוט. "אני מתעסק ברומניה מאז 2007", אומר לי עו"ד ברקן ממשרד ש' פינקו וא' ברקן, המתמחה בדין הרומני, "והגידול הכי חד בפניות היה בשנתיים האחרונות. אחרי 'צוק איתן' קיבלנו שיא מטורף של פניות. כולם רצו דרכונים, הגיעו אימהות, 'לא מעניין אותי, העיקר להוציא עוד אזרחות', אנשים עשו דרכונים לתינוקות. אני בטח שלא מעודד הגירה, אבל רובם לא באמת יהגרו. אלה אנשים שאומרים, "שיהיה".

שיהיה. כי אזרחות שניה הפכה להיות מה שישראלים חיפשו מאז ומעולם: עוד סמל סטטוס. כן, אף אחד כאן לא מצליח לגמור את החודש, לאף אחד אין כוח לסיבוב בחירות מיותר נוסף, לכולם ברור ששינוי ממשי לטובה הפך להיות כמעט חסר סיכוי, ושאפשר, במקרה הטוב, לקוות להמשיך לצוף ולשרוד, לא יותר. אבל – אנחנו מנחמים את עצמנו – לפחות כשהעניינים ייעשו ממש גרועים, נוכל לארוז מזוודה ולנסוע מכאן לסופיה, בוקובינה או טרגובישטה. ותאמינו לי, הסיבה היחידה שזה מנם אתכם היא כי אף פעם לא הייתם שם.

וגם לא תהיו, כנראה. כי רומניה, בולגריה, פולין, צ'כיה וכל יתר המדינות המזרח אירופאיות שאנחנו חשים לפתע כי שורשינו בהן חזקים משהיו אי פעם, משמשות, כזכור, פתח מילוט בלבד לאירופה המערבית, שגם בה אין לנו ממש מה לחפש, אבל שיהיה. לילדים. למקרה ש". "זו הידיעה שתמיד תהיה חוקי באירופה, ושאתה לא מוגבל לשלושת חודשי ויזת התייר", אומר ברקן.

כך שבסופו של דבר, המרדף הנוכחי שלנו הוא לא אחר חיי כפר שלווים בעיירה ואלטיצה (תגיעו לצ'כיה, קחו ימינה, שם תשאלו), אלא אחר סמל הסטטוס המפא"יניקי המקורי: הפנקס האדום. הדרכון שעל כריכתו האדמדמה יופיע סמל האיחוד האירופי, ורק מתחת, בקטן יותר, השם המפורש "צ'כיה".
אז בינתיים אנחנו חופרים את עברן של סבותינו במדינות מזרח אירופיות שהפכו בעשור האחרון חברות באיחוד האירופי בדיוק מאותה סיבה שמלכת הכיתה התקשרה כדי להזמין אתכם למסיבת הפיג'מות שלה: רחקים ואספקת שירותים.

חבר אחר שלי השאיר לא מזמן 2,500 שקל לעורך דין שמילא עבורו, בתמורה, 60 עמודים בבולגרית. הוא עשה בדיקת איידס כנדרש, הנפיק תעודת יושר מהמשטרה, הצהיר על נאמנות רבת שנים לעם הבולגרי, ענה יפה לשאלות המראיין בשגרירות בולגריה. בסוף הודיעו לו שהוא התקבל, בקרוב יגיעו המסמכים הרשמיים, והילדים שלו, לשיטתו, מסודרים. "רק אשתי לא מקבלת אזרחות כתוצאה מזה, ולכן בדיוק בשבת שעברה היא והמשפחה שלה חזרו מטיול שורשים בפולין – הם עברו מצבה מצבה בבית הקברות היהודי שם כדי לחפש את הקבר של סבא וסבתא, כי אין להם מסמכים, הכל נשרף, אז צריך למצוא את המצבה ולהביא 'עד פולני' שמקבל עמלה כדי לעזור להם".

אתם מבינים את רמת הלהיטות והדחיפות שחשים ישראלים שלפחות כרגע, חייהם אינם מאוימים באופן מידי ויש להם מספיק כדי להשאיר אלפי שקלים אצל עורכי הדין הרלוונטיים. "אחרי המלחמה הייתי יושב עם אמהות שאמרו לי, "אני חייבת דרכון כדי לעבור לאירופה בטיל הבא שיש פה", נזכר ברקן. "זה לחץ שמגיע מלמטה – מהדור הצעיר יותר, שמבין את החשיבות של להיות חוקי במדינות שאולי ייסע אליהן. ובשנים האחרונות זו גם נישה שגדלה ומשתכללת. יש בערך עשרה משרדים בארץ שמטפלים ספציפית ברומניה – פעם זה היה תחום די אפור, היום צריך לפרסם בעיתונות ובאינטרנט. המשרד שלנו למשל נותן חסות לרומניאדה בים המלח. אנחנו נכנסים יותר חזק לענייני שיווק".

האמת היא שפניתי לברקן מטעמים בלתי עיתונאיים. הגיע הזמן. הילדים שלי צריכים לדעת מאיפה באו סבא וסבתא כדי שיידעו לאן לחזור במקרה הצורך, כשבידם האזרחות ההולמת וידם מושטת לסאלוט.

חששתי לרגע מעניין המבחן ברומנית – בכל זאת, "צ'י פאצ'ה", "פאצ'ה בינה", "צ'ורבה" ו"שבתה ז'ומטה" – מהווים, כבר שנים, את עיקר אוצר המילים שלי ברומנית (אפשר בהחלט לחיות גם עם פחות מזה בבוחוש, העיירה הציורית שליד הנחל ביסטריצה. תגיעו לבוקרשט, תשאלו בצומת), אבל ברקן הרגיע אותי שבינתיים המבחן בוטל. כל מה שאני זקוק לו הוא הורה או סבא\סבתא שהם "יליד רומני" ואפשרות להוכיח את עובדת לידתם ברומניה. תעודת לידה פיזית תהיה הטוב ביותר, אבל בהיעדרה (הנפוץ), יחפש המשרד את הרישום המקורי ברומניה. "יש להם רישום מסודר, אבל לא ממוחשב", מסביר ברקן. "החיפוש שם ידני, וזו די טרחה. לפעמים הלקוחות מגיעים לשם בעצמם, אבל אם הם לא שולטים בשפה ולא מכירים את המנטליות הרומנית, הם יתקשו להגיע לחומרים. אנחנו מתעסקים, כמו שהשותף שלי אמר, בבוכלטריה. זה אומר לעבוד עם משרד הפנים, החוץ, הדתות, הקונסוליה הרומנית, רשות האזרחויות, משטרת רומניה, רשות הפספורטים הרומנית, רשות האזרחויות הרומנית, העירייה הספציפית ברומניה- אפשר לעשות את זה לבד, אבל זה לעבוד מול המון גורמים".

אחרי שהמסמך המוכיח לידה הושג, נדרשת לעיתים פעולה של "התאמה" בין הפרטים המופיעים במרשם האוכלוסין הרומני ובין זה הישראלי – כשבמקרים רבים השם, תאריך הלידה או פרטים אישיים אחרים שונים בשני המאגרים, למרות שמדובר באותו אדם. גם בזה מטפל המשרד.

מרגע שהושלם המהלך, הזכות לאזרחות רומנית מובטחת לילדיו ולנכדיו של היליד, ועם הגעת מסמכי האישור אפשר להגיש בקשה להוצאת דרכון רומני. בסך הכל עשויה הפרוצדורה להימשך בין תשעה חודשים לשנתיים – בהתאם לנסיבות המשתנות – וכמעט תמיד מוכתרת בהצלחה (אם לא, ברקן מחזיר את דמי הטרחה). המחיר בין 4,000 ל-8,000 שקל עד לאזרחות ודרכון ביד, בהתאם לנסיבות.

בסך הכל, נשמע לי כמו תוכנית ב' לא רעה אחרי התוכנית העקרונית הראשונה של כולנו – בואו נראה מה יהיה פה.

ועדיין, לא הרחק באופק מנצנצת האופציה השנייה והזוהרת יותר שלי: קנדה. עם דוד שעזב לטורונטו לפני מספיק שנים והקים שם חברה מצליחה ומשפחה משגשגת, ומדי פעם עדיין דוחק בי להפסיק להתפנק, לקנות מעיל מרופד ולעבור לגור לידו, אני פונה לעו"ד ליסה סיגלוב, שמשרדה מתמחה, בין השאר, בהגירה לקנדה, אנגליה, אוסטרליה וניו-זילנד, ומציע לה את שירותיי כלקוח.

סיגלוב לא מתרשמת. היא מסבירה לי כי אזרחות קנדית ניתנת על בסיס צבירת ניקוד במגוון סעיפים ובהם גיל, ניסיון מקצועי, לימודים ותואר (מתקדם ככל האפשר), משפחה בקנדה ועוד – ושכיום המדינה מגבילה את קליטת המהגרים ל25 אלף בשנה מכל העולם, המחזיקים במקצועות מבוקשים מתוך רשימה של 50 בלבד.
אני עיתונאים בן 47. יש על מה לדבר?

"המקצוע שלך לא מופיע ברשימה שלהם. לעומת זאת, יש מדינות כמו אוסטרליה וניו זילנד, שמחזיקות רשימה של 642 מקצועות שניתן להגר איתם. ברשימה האוסטרלית המקצוע שלך דווקא מופיע, ובאוסטרליה גם קולטים הרבה יותר מהגרים- בשנה הקרובה המכסה שם עומדת על 127 אלף. לגבי הגיל – לאנשים מעל גיל 40-45 קשה יותר, אפילו שבאוסטרליה מאפשרים עקרונית עד גיל 50, ובקנדה עד 55, אבל לרוב בגילאים האלה מתקשים להגיע לסך נקודות מספק".

תראי, אני עדיין בטווח, וגם אוסטרליה מקובלת עלי לגמרי.

"אז יש פרוצדורה, צריך שתגיע לניקוד כולל מסוים, צריך אישורים על הלימודים שלך – והם יבדקו שזה מקביל למה שיש באוסטרליה – ואז צריך מבחן באנגלית, ורק אחרי זה אפשר להגיש בקשה להגר. אם מאשרים, אתה צריך, כמו בקנדה, להגיע בתוך תקופה מסוימת למדינה ולגור שם כתושב קבע במשך שנתיים-שלוש, ורק אז אפשר להוציא אזרחות נוספת למקרה ש- ולחכות איתה. רק מי שבאמת רוצה להגר עושה את זה. נדרש כאן ביצוע".

המממ. ביצוע. אני לא יודע לגבי ביצוע. אני הייתי יותר בכיוון של " שיהיה". מצד שני, אני לא הופך צעיר יותר, והאוסטרלים והקנדים אוהבים אותנו צעירים, מצליחים, מבוססים, עם מקצוע טוב ביד עם כמה שפחות זעקות געוואלד, שמתקבלות כנראה טוב יותר במדינות מזרח אירופה.

"תמיד אחרי סכסוך צבאי יש יותר פניות", מרגיעה אותי סיגלוב. "אחרי מלחמת לבנון השנייה וגם אחרי 'צוק איתן' היו הרבה – אבל לצערי התנאים להגירה למדינות המבוססות האלה רק הולכים ומחמירים. הרבה אנשים פונים אליי, ולפעמים לוקח עוד שנה-שנה וחצי עד שהם מוכנים לעשות את הצעד. הרבה לא עומדים בקריטריונים. המדינות האלה ישמחו לקלוט אנשי היי-טק, מהנדסים, רופאים, אחים, פסיכולוגים, פיזיותרפיסטים, מקצועות רפואיים אחרים או עובדי כפיים – אינסטלטורים, חשמלאים – למרות שאז הם צריכים להוכיח במסמכים שהם למדו את המקצוע בצורה מסודרת".

או-קיי, אז רומניה. או שאני הולך ללמוד חשמלאות. או שאני מבין שאין לי לאן לברוח, ושגם עם דרכון אירופי, ההטבה המרבית שאוכל לשאוף אליה תהיה תור קצר יותר בביקורת דרכונים. ואולי הילד שלי יידע מה לעשות עם האזרחות הנוספת. ואולי, במפתיע, גם הוא יבין שישראל היא המקום היחיד שהוא שייך אליו באמת. ואולי – וזו האפשרות הפחות סבירה מכולן – אחת ממשלות ישראל הבאות (ויהיו עוד הרבה!) תבין שהדבר המדאיג באמת – עם כל הכבוד לדאעש ולשמאל – הוא שיותר ויותר ישראלים מוכנים לשלם כסף גדול רק כדי להיות מסוגלים לברוח מכאן, לא משנה לאן. רק כדי לדעת שעשו הכל – או משהו למען עתיד ילדיהם.

ושהעתיד הזה נראה, ממקומם הנוכחי, במקום אחר לגמרי.

פורסם ב- 7ימים – ידיעות אחרונות, 2/1/15 מאת רענן שקד

"השער החדש לאירופה…"

כתבה אודות משרד עו"ד פינקו ברקן והתמחותם גם בהוצאת דרכונים פורטוגלים:

"פורטוגל היא ארץ המקלט הטרנדית בקרב ישראלים להוטי דרכון זר, בניגוד לספרד, בפורטוגל המסלול קל… ואלפי ישראלים כבר הגישו בקשה, הקהילות היהודיות מתחרות ביניהן במבצעי הוזלות ואפילו לאשכנזים גמורים יש סיכוי להצליח"

לחצו כאן לקריאת הכתבה במלואה
מוסף כלכליסט – 08/03/17